חיבור

קשה לי היום לקרוא סיפורי רווקים. אולי קשה הוא לא התיאור המדויק. מעורר אי נחת. אני מוצא את עצמי מתנשא על הגיבור, מתעצבן על שהוא לא מבין שהבחורה שהוא כרוך אחריה (הולי גולייטלי, היום) לא שווה את זה. אולי גם פעם הייתי חושב כך, אלא שאז הייתי גם מסוגל למצוא את הגיבור בעצמי. ואולי זו גם הסיבה לכך שקצב הקריאה שלי ירד, וחלקו הגדול עבר לספרי עיון פופולריים.

גם את עצמי, כאן, אני קורא קצת כמו אדם זר. מישהו שיש לי זכרונות ממנו, ולא חוויות בגוף ראשון. ולמרות שהויתור על במה לפרסם בה מחשבות מרתיע אותי, אולי הגיע הזמן לבחור לעצמי יומן אחר. לא זה הזמן להחליט, בכל אופן.

בימי הביניים, מספרים לנו, להיות ליצן היה מקצוע. הליצן, או השוטה, היה זה שעומד לצד המלך, ומשחרר עוד חרצובה אחת כשהמלך ביקש ממנו, בדרך כלל ירידה על אחד הנוכחים בחדר או דבר שטות שאפשר לראות בו גם חוכמה, אם מביטים מקרוב. כך, בכל אופן, הולכת הקלישאה. אולי במציאות הליצן היה רק אדם קצת סרוט. אבל לפי אותה קלישאה, הליצן היה חייב לשלוט בשפה, לחשוב על מענה מהיר - אסור לליצן לצאת נפסד בדו קרב עלבונות, אלא בעזרת העובדה שהוא טיפש. וגם אז.
וגם היום אתה מזהה בקלות את אותו הטיפוס של הליצן. נמוך ורזה, עצבני, מומחה בעלבונות, עם אגו רגיש לכל פגיעה בו. ובעיקר, שנון. ואי אפשר שלא להתפעל מהיכולת שלו לספר סיפור בצורה מצחיקה. הרי אתה היית שם בעצמך, ובחיים לא היית מצליח לגייס את היכולת הרטורית הזאת, שגורמת לאנקדוטה נחמדה להפוך למפוארת כל כך.

וכל זה, רק בשביל לומר שכמו בן שלו, גם אני חושב שסטן ראוי לתואר שיר העשור. או אמינם לזמר העשור. או משהו.

כעס היא תחושה מיותרת. היא משמשת תחליף לפעולה - במקום לפעול לשינוי המצב, אתה מתמקד ברגש שלך, בהשפעה של התחושה הזו עליך. הכעס שלי מתועל בעיקר פנימה, לויכוחים פנימיים עם עצמי ולהעלאת אדרנלין בזמנים שבהם אין לו שום יישום, וזה במקום להירגע ורק לדעת מתי צריך לתקן את מה שקרה. התחושה הזו שוחקת. בייחוד, כיוון שבמקרה שלי רוב הכעסים מתפרצים בעקבות מגע עם חברות שרות, מה שבאמת מיותר.

אז החלטנו להתחתן. רק מהעלאת המחשבה על כך, לפני שנים מספר, הייתי כועס על עצמי על שאני מפנטז מדי. שיום יבוא ואני אכיר מישהי, שאיתה אפשר יהיה להצטרף לעולם של הזוגות במקום להציץ עליו מבחוץ - כל כך רחוק זה נראה, עד שבעצם, אני אפילו לא זוכר שדמיינתי את זה. ולדמיין אהבה - טוב, שם אפילו לא ידעתי מאיפה להתחיל.

אז החלטנו להתחתן. ועכשיו, כצפוי, מתחילות אינספור שאלות טכניות שמערערות את הביטחון העצמי שלך בנושא. הראשונה ביניהם היא כמובן למה, שעליה אני יכול רק להשיב ברצון עמום להפוך למוסד, וגם בתקווה לחלוק בשמחה שלנו עם החברים והמשפחה. שהרי חתונות של אחרים הם ארוע כל כך משמח - לראות את ההתרגשות בעיניהם של בני הזוג, לקבל הצצה קלה לאהבה ביניהם, אותה אהבה שאנחנו מקפידים להסתיר מהזולת בימי חול - אותי, בכל אופן, זה מרגש.

ואחריה באות שאר השאלות. אולם שמחות לא יהיה, כי אין הרבה אנשים שאוהבים חתונות באולם. וכי אנחנו מדמיינים עדיין שבזמן הארוע נוכל להקדיש זמן ותשומת לב לאורחים שלנו, מה שאומר שמספרם לא יהיה כל כך גדול, ואפשר יהיה לארח את כולם בביתנו. רב זו השאלה הבאה, שמגיע לה פוסט נפרד. ומכאן מתחילות שאלות על הפרטים. איך תיראה הגינה, ואיך לעצב את הבית, ואיזה רהיטים נצטרך. וכמה אוכל להכין, ואיך דואגים שאורחים שלא מכירים אף אחד חוץ מאיתנו ידברו אחד עם השני. ואיך יראו סידורי השולחן. וכמובן, איך יראה הטקס שלנו, שאותו אנחנו חושבים בינתיים לכתוב בעצמנו. ושבתקווה יצליח להעביר את הרגשות שלנו על הכתב, ואולי אפילו גם לאורחים.

ועם כל המהומה הזו, שתופסת לה את מרב המקום במודעות שלי, אני עדיין מתקשה להחליט מה ישתנה, בעצם, ביום שאחרי.

אתר האינטרנט הראשון שגלשתי בו היה עין הדג, שנסגר היום. הראשון, למרות שידעתי מה זה אינטרנט גם לפניו והייתי לפעמים פותח וואלה, או משהו. אלא שעד אז לא הבנתי מה יש לחפש שם, באינטרנט הזה, שהיה מלא פרסומות ומבזקי חדשות מהרדיו. בעין הדג מצאתי לראשונה מאמרים שכיף לקרוא אותם, ופעם הראשונה נתקלתי בקהילה. וכמובן, למדתי לאהוב סרטים. הרעיון שהעולם מלא באנשים חכמים שמעניין להקשיב להם רק החל לתפוס אצלי, והאתר הזה פתח את הצוהר לכל העולם הוירטואלי הזה, שבו אפשר לשמוע ולהשמיע, עולם שעדיין מהווה חלק מהעולם שלי.

אז למה ההודעה על הסגירה מעציבה כל כך? אולי בגלל תחושת ההזדקנות שמלווה אותה. אותה תחושה, שבעונג שבת (עוד מוסד שסגירתו הבלתי נמנעת תמעיט את עונג השבת האמיתי שלי) בשבוע שעבר צוטט ניק הורנבי מדבר עליה: שקשה כל כך לעקוב אחרי התרבות החדשה בעולם. שתרבות חדשה מתפתחת, ואתה לא חלק ממנה - ומה שהיית חלק ממנו, מתמעט והולך מערבה. ואני עוד צעיר, ואין ספק שהקינה הזו עוד איננה במקומה - סרטים חדשים עוד נסקרים גם בפורומים אחרים, ואין ספק שיש ביניהם גם כאלו שהדעות בהם מספיק מגוונות אך לא צריך לסנן יותר מדי את הטפשיות שבהן, כמו בסטנדרטים שהציבו בעין הדג. אבל על זה נחשוב מחר. היום אני קצת עצוב.